<h1>רבינו יהונתן מלוניל — ב"ק</h1>
<h2>דף כח:</h2>
[ב"ק ע"ט ע"ב] אין מגדלין בהמה וכו', בהמה דקה משום ישוב ארץ ישראל שמובירות את השדות, וכל שדות ארץ ישראל סתמן דישראל, וכשמצטרכין להם היו מוליכין אותן (ל)[מ]חוצה לארץ, ויכול לקנות הקצב מהם שיספיקו לו שלשים יום אבל יותר לא, והכי תני בבריתא [פ' ע"א] והטבח לוקח ושוחט לוקח ושוהא ובלבד שלא ישהא את (הענוגה) [העגונה] שבהן יותר משלשים יום. אבל מגדלין בסוריא זו היא ארם צובה שכבשה דוד וקסבר כבוש יחיד לא שמיה כבוש [גיטין מ"ז ע"א] והוי כחוצה לארץ ובחוצה לארץ מותר לגדל דלא חיישינן לישובה ואם יפסידו שדות אחרים ישלמו.
[ב"ק ק' ע"א] חזי דעלך סמיכנא, שעל דבורך אשיב משכון שיש לי עליו לבעליו, אמר ליה אמאי דאי משתכחא בישא בעינא לשלומי לך, כלומר שלא אוכל לטעון לך הייתי סבור כשהראית לי דינר זה שהיה בדעתך לקנות בו דבר בשוק והיית מתפחד שמא לא ירצו לקבלו מידך וליתן לך פירות, וחזקתי את לבך שראוי הוא להוציאו בכל מסחר, ובזה לא הפסדתי לך כלום, אבל עכשו שהודעתני שאדם פודה בו משכונו מידך הייתי מפסיד[ך] הרבה ואתחייב לשלם, ואמאי והא גרמא בנזקין הוא, ולא דיין דינא דגרמי אלא ר' מאיר ולית מאן דסבר כותיה.
[לשון הרי"ף ב"ק ל"ה ע"ב מדפיו] שמעינן מיהא דהדיוט. ספר המאור, ה"מ בשאין השולחני רואה המקח והממכר אבל בעומד ורואהו אין צריך להודיע כמו שאין צריך להודיע בדן את הדין זיכה את החייב [ו]חייב את הזכאי, וההוא מעשה דר' חייא מוכיח דאי לאו דהוה ר' חייא גמיר כדנכו ואיסור חיובי איחייב מדינא. ע"כ.
<h2>דף לד.</h2>
[ב"ק צ' ע"א] סטרו נותן לו וכו', הכהו בידו על לחיו, אבל אם הכהו כלאחר ידו שבשתו מרובה נותן לו כפלים. צרם באזנו וכו', צרם באזנו שחתך מעט מתנוך אזנו כענין [בכורות ל"ד ע"א] הצורם אזן בכור (לוקה) [הרי זה לא ישחוט וכו'], משלם ארבע מאות זוז משום בשת, ואפשר שצער נמי משלם לו מלבד אלו הד' מאות זוז, וצ"ע אמאי לא קתני להו בחד בבא. רקק והגיע בו הרוק, דוקא בו אבל בבגדו פטור [צ"א ע"א] אע"פ שנתכון לביישו, לפי שאינו נקרא בושת אלא א"כ הגיע בבשרו. העביר טליתו ממנו, וכ"ש אם גלה את בשרו שהפך כנפי כסותו למע' כלפי ראשו. ופרע את ראש האשה, שהסיר מצנפת מעל ראשה ונראה שערה.
<h2>דף מח.</h2>
[ב"ק ט' ע"א] איתמר שלשה אחין שחלקו וכול'. כלומר, תשעה בית סאין חלקו והגיע לכל אחד ואחד שלשה בית סאה, ובא בעל חוב ונטל חלקו שלאחד מהן שהוא שלשה בית סאה, רב אמ' בטלה מחלוקת. כלומר, חלוקה הראשונה (ו)בטלה וחוזרין לחלוק נכסי אביהם כבתחלה, דאטו האי ברא והאי לא ברא. כלומר, שיפרע האחד חוב אביו והשנים לא יפרעו, וכי מה נשתנה זה מזה, הילכך חוזרין וחולקין אותן ששת בית סאה, דסבירא ליה לרב אחין שחלקו יורשין הן, ואינה חוזרת ביובל, הירושה אינה חוזרת ביובל כי אם מקח, ודינם שוה לאחר שחלקו כמי שלא חלקו וכל אחד ואחד כוחו וזכותו שוה כבראשונה, הילכך אין רשאין אותם שני אחין שלא טרף מהם בעל חוב כלום לסלק האח השלישי שיטול חלקו במעות ויצא [אלא] חלקו המגיעו יטול בקרקע. ושמואל אמ' ויתר, (אובר) [איבד]. כלומר, הפסיד האח השלישי שניטל חלקו על ידי בעל חוב של אביו, ואינו גובה מאחיו כלום, לא בקרקע ולא במעות, דסבירא ליה לשמואל האחין שחלקו לקוחות הן, וחוזרות ביובל, כדין לוקח מאיש אחר, דסבירא ליה אין ברירה. כלומר, לא אמרינן הוברר הדבר שזה החלק שהגיעו כאילו צוה עליו בפירוש אביו, אלא כל אחד ואחד מחליף זכותו בזכות אחיו ומוכרו לו ולפיכך חוזרת ביובל. וכמו כן נמי אם בא בעל חוב וטרף חלקו אין לו לתבוע מאחיו קרקע אלא מעות אי הוה סבירא לן דלקוחות באחריות הן, אבל שמואל סבירא ליה (דבלקוחות) [דכלקוחות] ודלא באחריות הן, ומזלו גרם שטרפו בעל חוב יותר מאחיו, ואין לו לא קרקע ולא מעות. רב אסי אמ' נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. כלומר, חצי בית סאה בקרקע ובמעות, דחצי בית סאה [הוא רביע מב' סאין], ומפסיד בית סאה לגמרי מהאי טעמא, דמספקא ליה לרב אסי דילמא הילכתא' כשמואל דכלקוחות שלא באחריות דמו ולא היה לאחין לשלם לו כלום לא בקרקע ולא במעות, או דילמא סבירא ליה כרב דאחין שחלקו (ו)יורשין הן, [ויש] מן הדין לאחין לתת לו ב' [בית] סאין בקרקע. וכיון דמספקא ליה קימא לן ממון המוטל בספק חולקין, ויש לאחין לתת לו סאה דשמא יורשין הן, ומפסיד סאה דשמא לקוחות שלא באחריות הן. ואי לא הוה מספקא ליה לרב אסי אלא הני תרתי ספיקי היה נוטל כל אותו סאה בקרקע כדין יורשין, אלא מספקא ליה דשמא לאו כיורשין דאמו אלא (בלקוחות) [כלקוחות] באחריות דמו, ואין דינו בקרקע כלל אלא במעות, לפיכך גם אותו בית סאה שיש לו ליטול מאחיו יטול מהם חצי בית סאה בקרקע וחצי בית סאה במעות. ומשום הכי קרי לחצי בית סאה רביע לפי שהוא רביע מב' סאין שהיו ראויין לו כמו לשאר אחיו, אלא שמפסיד חצי חלקו משום ספיקא (דבלקוחות) [דכלקוחות] שלא באחריות... ספיקא להפסיד מחצה בשתי הספיקות שלכיורשין דאמו או בלקוחות באחריות דאמו, לפי שאותן שתי הספיקות כאחת דאמו, שאין בין זו לזו כלום אלא דלספיקא דכיורשין דמי ראוי לגבות הכל מקרקע, וספיקא דלקוחות באחריות [ראוי] לגבות הכל ממעות.
והילכת' בטלה מחלוקת, וכיור[ש]ין הן. כלומר, אותה חלוקה שחלקו בטילה וחוזרין וחולקין בשוה חלקיהם, וכל אחד ואחד יגיע לו שני בית סאין בקרקע ממש, דאמרי' אטו האי ברא והאי לא ברא, למה יטול אחד מהם קרקע ואחד מעות הלא על שניהם לפרוע חובת אביהם, וכי מפני שהיה זריז לפרוע חובת אביו ולא רצה לצערו מפני כבוד אביו יפסיד בדבר. הילכך לגבי שני אחין וכו'. כלומר, כיון דקימא לן כאילו לא חלקו דמי, לגבי שני אחין שנטל אחד מהן קרקע והשני נטל כנגדו כספים וכשיבא בעל חוב וטרף הקרקע, לפי שהיה שיעבודו עליה ולא על המעות, דמטלטלי' לבעל חוב לא מישתעבדי, אין לו לאותו אח שנטל הקרקע להפסיד דהא דינן שוה אחר שחלקו כמו שלא חלקו, והיכא דלא חלקו עדיין ובא בעל חוב וטרף קרקע מהם ליכא ספיקא דשניהם חולקין המעות, הם הכי נמי אחר שחלקו שניהם חולקין הנכסים, ולא יועיל לו טענתו שיכול לטעון בעל הכספים אלו היו נאבדין או היו נגנבין הלא הייתי צועק ולא נענה, גם אתה תצעק ולא תענה. מפרש בספר המאור מאי טעמא לא [י]כיל למימר טענה זו, ומפרש כיון דהשתא תקון רבנן בתראי למיגבא ממטלטלי אפילו מיתמי, הוה ליה כזה נטל קרקע וזה נטל קרקע ובטלה מחלוקת ואיסתלקא טענתיה דבעל כספים דריע חיליה [דאינהו קאי באפי גנב ובע"ח דהכי סבר וקביל].
<h2>דף מט.</h2>
וזהו טופס ההרשאה, יודעים אנו עדים חתומ' מטה עדות ברורה שאמר לנו פלוני בר פלוני היו עלי עדים וקנו ממני בקנין גמור וכתבו וחתמו בכל לשון של זכות ותנו ביד פלוני להיות בידו לראיה ולזכות מחמת שהקניתי לו ד' אמות בחצרי ואגבן הרשיתי לפלוני בר פלוני לתבוע [לפלוני בר פלוני] מאתים דינרין שחייב לי ויהא ידו כידי וזכותו כזכותי וליזול ולידון ולינפיק לנפשיה, ולא יהא לו כח ורשות לומר לו פלוני זה הלוה או הנפקד לאו בעל דברים דידי את (שלא) [אלא] יהא רשאי פלוני זה להוציאם מידו בעל כרחו ולידון ולהנפוקי לנפשיה, וכל מה שיענו לו מן הדין הכל מהוגן ומרוצה עלי, ואחר שיתן פלוני זה לידו אלו המאתים דינרין הריני כאלו התקבלתי ויהא פטור מכל אונס ואחריות, וחומר שטר הרשאה זו קבלתי עלי כחומר כל שטרי הרשאות שתקנו חכמים דלא כאסמכתא דלא כטופסי דשטרי וקנינא מיניה במנא דכשר למקנא ביה על כל מה דכתי' ומפרש לעיל מה שקנינו מיד פלוני זה לפלוני זה בחדש פלוני בשנת כך וכך למנין שאנו רגילין למנות בו במגדל פלוני כתבנא וחתמנא ויהבנא בידא דפלוני דכו' לזכויי, זבולון בן דן מכיר בן מנשה.
[ב"ק ע' ע"א] אורכתא, הרשאה שמרשה ראובן את שמעון שיתבע חובו מלוי שהוא בעיר אחרת או באותה העיר עצמה ונותן לו כח שיתבע ממנו חובו. וכותב לו זיל דון וזכי והנפק לנפשך וידך כידי ורשותך כרשותי כדי שלא יאמר לו לוי לאו בעל דברים דידי את, והיכא דכפריה לא כתבינן אם ידוע לעדים שכבר תבע ראובן ללוי חובו או מה שהפקיד אצלו וכפר בו אינן רשאין העדים לחתום משום דמחזי דחתמי עדים אשקרא דיהיב ליה מידי דלית ליה גבי אידך, אבל לא כפריה כתבינן ואע"ג דאין מטבע נקנה בחליפין [ב"מ מ"ו ע"א], וקי"ל נמי כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שאין הבעלים יכולים להקדש כיון שאינו ברשותו, אפ"ה כתבינן משום שלא יהא כל אחד ואחד מוליך מעותיו של חברו למדינת הים ויושב לו, ולכך עשו תקנה להחזיר ממון לבעליו שיוכל לעשות שליח ויוציא ממנו על כרחו, ודומיא דהאי תקנתא אשכח בכתובה הנפרעת שלא בפניו [כתובות פ"ח ע"א] דאפילו בב"ח תקינו רבנן שיהא נשבע ונוטל, ולא חיישינן לשובר כדאיתא בפ' שום היתומים [ערכין כ"ב ע"ב] שלא יהא כל אחד ואחד הולך ונוטל מעותיו של חברו ויושב לו במדינת הים. כתב ר"ח ז"ל דהאידנא כתבינן אורכתא אפילו אמטלטלי דכפריה, ואפשר שמחמת זה הטעם שהזכרנו ויהיה אימת המלוה או(מר) המפקיד על הלוה והנפקד שאם יסתר במסתרים יוציא בלעו מפיו, ויכול המורשה להשביעו אי מודה מקצת הטענה הוא שאין יכול להפכה או שאר שבועות של תורה כגון עד אחד וד' שומרין ודר' חייא קמיתא [ב"מ ג' ע"א], אבל אם המורשה תובעו וזה אומר פרעתי או להד"מ שב"ד מחייבין לנתבע שבועות היסת אם ירצה הנתבע לפטור עצמו בשבועת היסת מוטב ואם רוצה [להפכה] על בעל דינו זה מורשה אינו יכול לישבע במקום הבעל דין אלא ב"ד של אותו מקום שידון המורשה עם הנתבע ישלחו כתבם לב"ד שבמקום הבעל דין ויחרימו עליו, ואם יאמר על פי החרם שזה הנתבע חייב לו זה הממון אח"כ יפרענו הנתבע למורשה זה.
[ב"ק י"א ע"ב] בכור שנטרף וכו'. בכור אדם שנטרף על ידי ארי או נהרג על ידי אדם. בתוך שלשים יום אין פודין אותו, אין צריך לפדותו, ואם מת מעצמו לא איצטריך לן למימר, דהא כתי' [במדבר י"ח] ופדוייו מבן חדש תפדה, אבל השתא איצטריך לאשמועינן דלא אמרינן אי לא הוה איקטיל הוה חיי ולאו נפל הוה ולפרקיה, קא משמע לן דלא, דכל שלא שהה שלשים יום באדם נפל הוא [שבת קל"ה ע"ב].
<h2>דף נ:</h2>
[ב"ק ל"ו ע"ב] סלע צורי, ד' דינרין, או סלע מדינה שמינית שבסלע צורי והוא חצי דינר, כל כסף האמור בתורה כגון כסף חמשים שקלים ושלשים של עבד הן כסף צורי מעין של כסף שהן שש מעה כסף דינ' ובשקל שהוא כפול יש בו עשרים וארבעה מעין של כסף, ובלשון משנה קורא לשקל שבתורה סלע לפי שהוא כפול, ושל דבריהם בכל מקום ששנינו שומת כסף במשנה שאינו כתוב מפורש בתורה כגון זה נותן לו סלע, וכגון מאתים של כתובת אשה ות' של בשת או כסף או דינ' הוי שמינית של צורי.
[ב"ק ל"ו ע"ב] ההוא גברא דתקע ליה לחבריה, תקיעה בשופר או בפיו על אזנו דלא שייך ביה [לא] צער ולא נזק (ולא) [אלא] בשת, ותנן התוקע לחבירו נותן לו סלע כשאחזו ותקע בו ולא חרשו מיירי והיה זה נתבייש תופס משלו יותר משיעור בשתו, דאי לא הכי לא מגבינן ליה [ב]בבל.
[ב"ק צ' ע"א] התוקע לחברו וכו', בכוח אחזו וצעק לו על חור אזנו, ולא שייך הכא חמשה דברים אלא בשת לחודיה ונותן לו סלע מחמת בשת והאי סלע סלע מדינה הוא דזהו שמינית שבסלע [צורי שהם ארבעה דינרין ושמיניתו ששה פשיטי, ור' יוסי הגלילי פליג ואמר דמנה] צורי משלם, והכי מוכח בגמ' בפ' (המניח את הכד) [שור שנגח ד' וה' (ל"ו ע"ב)] דסלע דת"ק סלע מדינה, ובגמ' דהאי פירקין [צ' ע"ב] מוכח דמנה דקאמר ר' יוסי הגלילי מנה צורי.
<h2>דף נז.</h2>
[ב"ק ט' ע"א] איתמר שלשה אחין שחלקו וכול'. כלומר, תשעה בית סאין חלקו והגיע לכל אחד ואחד שלשה בית סאה, ובא בעל חוב ונטל חלקו שלאחד מהן שהוא שלשה בית סאה, רב אמ' בטלה מחלוקת. כלומר, חלוקה הראשונה (ו)בטלה וחוזרין לחלוק נכסי אביהם כבתחלה, דאטו האי ברא והאי לא ברא. כלומר, שיפרע האחד חוב אביו והשנים לא יפרעו, וכי מה נשתנה זה מזה, הילכך חוזרין וחולקין אותן ששת בית סאה, דסבירא ליה לרב אחין שחלקו יורשין הן, ואינה חוזרת ביובל, הירושה אינה חוזרת ביובל כי אם מקח, ודינם שוה לאחר שחלקו כמי שלא חלקו וכל אחד ואחד כוחו וזכותו שוה כבראשונה, הילכך אין רשאין אותם שני אחין שלא טרף מהם בעל חוב כלום לסלק האח השלישי שיטול חלקו במעות ויצא [אלא] חלקו המגיעו יטול בקרקע. ושמואל אמ' ויתר, (אובר) [איבד]. כלומר, הפסיד האח השלישי שניטל חלקו על ידי בעל חוב של אביו, ואינו גובה מאחיו כלום, לא בקרקע ולא במעות, דסבירא ליה לשמואל האחין שחלקו לקוחות הן, וחוזרות ביובל, כדין לוקח מאיש אחר, דסבירא ליה אין ברירה. כלומר, לא אמרינן הוברר הדבר שזה החלק שהגיעו כאילו צוה עליו בפירוש אביו, אלא כל אחד ואחד מחליף זכותו בזכות אחיו ומוכרו לו ולפיכך חוזרת ביובל. וכמו כן נמי אם בא בעל חוב וטרף חלקו אין לו לתבוע מאחיו קרקע אלא מעות אי הוה סבירא לן דלקוחות באחריות הן, אבל שמואל סבירא ליה (דבלקוחות) [דכלקוחות] ודלא באחריות הן, ומזלו גרם שטרפו בעל חוב יותר מאחיו, ואין לו לא קרקע ולא מעות. רב אסי אמ' נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. כלומר, חצי בית סאה בקרקע ובמעות, דחצי בית סאה [הוא רביע מב' סאין], ומפסיד בית סאה לגמרי מהאי טעמא, דמספקא ליה לרב אסי דילמא הילכתא' כשמואל דכלקוחות שלא באחריות דמו ולא היה לאחין לשלם לו כלום לא בקרקע ולא במעות, או דילמא סבירא ליה כרב דאחין שחלקו (ו)יורשין הן, [ויש] מן הדין לאחין לתת לו ב' [בית] סאין בקרקע. וכיון דמספקא ליה קימא לן ממון המוטל בספק חולקין, ויש לאחין לתת לו סאה דשמא יורשין הן, ומפסיד סאה דשמא לקוחות שלא באחריות הן. ואי לא הוה מספקא ליה לרב אסי אלא הני תרתי ספיקי היה נוטל כל אותו סאה בקרקע כדין יורשין, אלא מספקא ליה דשמא לאו כיורשין דאמו אלא (בלקוחות) [כלקוחות] באחריות דמו, ואין דינו בקרקע כלל אלא במעות, לפיכך גם אותו בית סאה שיש לו ליטול מאחיו יטול מהם חצי בית סאה בקרקע וחצי בית סאה במעות. ומשום הכי קרי לחצי בית סאה רביע לפי שהוא רביע מב' סאין שהיו ראויין לו כמו לשאר אחיו, אלא שמפסיד חצי חלקו משום ספיקא (דבלקוחות) [דכלקוחות] שלא באחריות... ספיקא להפסיד מחצה בשתי הספיקות שלכיורשין דאמו או בלקוחות באחריות דאמו, לפי שאותן שתי הספיקות כאחת דאמו, שאין בין זו לזו כלום אלא דלספיקא דכיורשין דמי ראוי לגבות הכל מקרקע, וספיקא דלקוחות באחריות [ראוי] לגבות הכל ממעות.
והילכת' בטלה מחלוקת, וכיור[ש]ין הן. כלומר, אותה חלוקה שחלקו בטילה וחוזרין וחולקין בשוה חלקיהם, וכל אחד ואחד יגיע לו שני בית סאין בקרקע ממש, דאמרי' אטו האי ברא והאי לא ברא, למה יטול אחד מהם קרקע ואחד מעות הלא על שניהם לפרוע חובת אביהם, וכי מפני שהיה זריז לפרוע חובת אביו ולא רצה לצערו מפני כבוד אביו יפסיד בדבר. הילכך לגבי שני אחין וכו'. כלומר, כיון דקימא לן כאילו לא חלקו דמי, לגבי שני אחין שנטל אחד מהן קרקע והשני נטל כנגדו כספים וכשיבא בעל חוב וטרף הקרקע, לפי שהיה שיעבודו עליה ולא על המעות, דמטלטלי' לבעל חוב לא מישתעבדי, אין לו לאותו אח שנטל הקרקע להפסיד דהא דינן שוה אחר שחלקו כמו שלא חלקו, והיכא דלא חלקו עדיין ובא בעל חוב וטרף קרקע מהם ליכא ספיקא דשניהם חולקין המעות, הם הכי נמי אחר שחלקו שניהם חולקין הנכסים, ולא יועיל לו טענתו שיכול לטעון בעל הכספים אלו היו נאבדין או היו נגנבין הלא הייתי צועק ולא נענה, גם אתה תצעק ולא תענה. מפרש בספר המאור מאי טעמא לא [י]כיל למימר טענה זו, ומפרש כיון דהשתא תקון רבנן בתראי למיגבא ממטלטלי אפילו מיתמי, הוה ליה כזה נטל קרקע וזה נטל קרקע ובטלה מחלוקת ואיסתלקא טענתיה דבעל כספים דריע חיליה [דאינהו קאי באפי גנב ובע"ח דהכי סבר וקביל].
